כושר אישי בעבודת החינוך

א. בזמנים קדומים יותר, לפני המצאת המנוע והטכנולוגיה המתקדמת, האדם היה משתמש בגופו הרבה יותר ממה שמקובל בחברה המערבית. הוא היה הולך מרחקים ארוכים יותר. עד היום ישנם מקומות בעולם בהם ילד צועד לבית הספר (!) 10 ק"מ לכל כיוון. לרוב, האדם אף היה עובד עבודה פיזית, ובדרך כלל היה מגדל ומעבד חלק מהמזון אותו אכל. האדם אמנם "שחק" את גופו בפעילות גופנית מאומצת, אך באופן פרדוקסלי פעילות זו גם חיזקה את הגוף, וחידשה אותו.

כיום, ניתן לראות תופעה מוזרה. אנשים מקיימים פעילות פיזית, ומוציאים אנרגיה רבה, אך ורק כדי להיות בכושר. ניתן לראות אנשים יוצאים להליכה סביב מקום מגוריהם, או בפארקים, ללא כל יעד, ובעצם לשם ההליכה. במכוני כושר ניתן לראות בני אדם "סובלים ומזיעים" ללא כל תכלית נוספת. אדם מתרבות קדומה יותר שהיה מתבונן על פעילות שכזו, סביר להניח שהיה מגחך.

אך מצד שני, כיוון שהאדם כיום אינו נצרך לפעילות פיזית מאומצת במהלך יומו, יש מקום לאותה פעילות מגוחכת, כי העיקר הבריאות... רבים מתקנאים באנשים בעלי "כושר טבעי", היכולים לרוץ מהר, או מרחק רב, ועל אחת כמה וכמה באלו היכולים לרוץ גם מהר, וגם לאורך זמן... אולם גם בעלי הכושר הטבעי, הרוצים לעסוק בפעילות גופנית משמעותית, זקוקים לקיים שגרת פעילות ספורטיבית, בכדי לשמור על "כושר" ברמה גבוהה יותר.

תחומי הנפש, מקבילים פעמים רבות לתחומי הגוף, אך בגלל מהותה המופשטת של הנפש, ובגלל נגיעתה האישית, לא קל לסלול בהבנתה נתיבים, ועל כן, פעמים רבות תהיה הנפש מוזנחת, או מנוונת, אך קשה יהיה לאפיין זאת. בהמשך הדברים נתבונן בתחום הפעילות הספורטיבית המקצועית, כדימוי בסיסי לפעילות נפשית מקצועית, בעיקר בתחום החינוך, בו העבודה היא סביב תקשורת עם בני אדם אחרים. לא לחינם הספורט לתחומיו מרתק מאוד את האדם, אם כי רוב האנשים (המערביים לפחות) בוחרים לצפות בו, יותר מאשר לעסוק בו.

ב. אם נתבונן בספורטאי מקצועי, נוכל לראות פעולה בשלוש רמות:
הרמה הראשונה היא הימצאות בכושר כללי, מבחינה גופנית. הדבר כולל אכילה נכונה, ופעילות גופנית כללית (ריצה, משקולות, ועוד ועוד)

הרמה השניה, היא עבודה על כושר ספציפי למקצוע הספורט בו עוסק הספורטאי, מרים משקולות יפתח שרירי ידיים, ושרירי מסויימים אחרים, אצן יפתח שרירי רגליים וסיבולת לב ריאה, ובאותו אופן מתמקד כל ספורטאי בתחומו.

הרמה השלישית, היא יישום המקצוע בשטח, וכאן ישנם אלמנטים ייחודיים לכל תחום.

חלוקה בסיסית ברמה השלישית, היא בין ספורט בו נדרשת הצטיינות בלבד (ריצה, קפיצה במוט, התעמלות ועוד) ובו, אם תהיה הכי טוב, אף אחד לא יפריע לך לנצח, לבין ספורט בו נדרשת גם יכולת התמודדות מול יריב, שינסה להפריע לספורטאי לבצע את הפעילות הספורטיבית (כדורסל, כדורגל, היאבקות, סיוף ועוד).

ג. אם נתחיל מהרמה השלישית, פעמים רבות מקצוע החינוך בפרט, ומקצועות בהם יש עבודה עם בני אדם בכלל, דומים לספורט בו יש סוג של "התמודדות" מול יריב. התמודדות זו מתחילה בעצם היות אדם (או כמה) מול איש החינוך, ויש לה אלמנטים וגוונים שונים ומשונים, אך ראשית כל, היא קיימת, והיא דורשת יכולות.

אם נחזור לרמה הראשונה, והיא הכושר הכללי, הרי שאם ספורטאי צריך להיות בכושר כללי טוב, הרי שאיש חינוך צריך להיות בכושר אישיותי טוב.

כושר אישיותי טוב, לפחות על פי היהדות, הוא עבודת המידות.

ואם ספורטאי מתחזק את פעילותו הספורטיבית באופן שגרתי בכדי לשמור על כושר אישי טוב, הרי שעל איש חינוך לתחזק את פעילותו האישיותית באופן שגרתי, על ידי עבודת המידות באופן כללי.

דוגמה מוחשית יותר, היא בשאלה האם איש החינוך מעמיד לעצמו אתגרים חדשים בכל שלב בחייו (לדוגמה, החלטה על דיאטה, שמירה על כושר גופני, לימוד של חומרים שאינם דווקא בתחום ההוראה שלו, פיתוח יכולות חדשות ועוד). אתגרים אלו, כדוגמת העבודה על כושר פיזי, מביאים את איש החינוך "להזיע" מבחינה אישיותית, ולא תמיד להצליח. איש חינוך הנמצא במצב כזה, יצליח להניע את תלמידיו "להזיע" בתהליכים שלהם, כיוון שהוא תמיד יהיה בתנועה המקבילה לתנועת תלמידיו, והם יחושו זאת.

כשם שישנה הרגשת כושר ובריאות גופנית, אותה מרגיש אדם הנמצא בכושר, כך ישנה הרגשת כושר ובריאות נפשית, כתוצאה מעבודת המידות, הנקראת שמחה. ככל הנראה, העיקרון גם פועל הפוך. אדם המרגיש עמוס, מרוקן ומתוסכל, ואינו מרגיש שמחה זו, ככל הנראה אינו עובד מספיק, או נכון, על ה"כושר" האישיותי שלו.

והרמה השניה, המדברת על עבודה על כושר ספציפי לתחום הספורטיבי, מביאה להדגשת התחום המקצועי הספציפי של מקצוע החינוך מבחינה נפשית.

כמובן שישנם תתי תחומים רבים, התלויים בגיל התלמידים, מינם, התרבות המקומית והיעדים החינוכיים, אך הצד השווה שבהם הוא היכולת בניהול יחסי גומלין אנושיים, המבוססים על כנות פנימית. ככל הנראה, יש צורך "לשמור על כושר" בתחום זה, לאורך כל החיים.

ד. וכאן נכנס אלמנט, המקשה על ה"תרגול" מבחינה נפשית.
אם יש אלמנט מגוחך בביצוע הליכה לשמירה על כושר, ללא כל מטרה, חוץ מההליכה עצמה, הרי שבמישור הנפשי פעמים רבות אדם ירגיש מגוחך, אם יבצע "אימון" נפשי, לשם האימון.

לעיתים קרובות קשה מאוד לאיש החינוך לראות את הקשר בין התנהגותו הכללית , (בינו לבינו, בינו לבין משפחתו או חבריו, ואף בינו לבין עמיתיו, לדוגמה – התנהגות בהשתלמויות...) לבין התנהלותו המקצועית מול תלמידיו.

אם המנוע הוא התפתחות טכנית מבחינה גשמית, הרי שההתבגרות האישית ובכללה המישור האינטלקטואלי היא התפתחות טכנית מבחינה נפשית, שבעומקה מנוונת גם את האישיות.

ההקבלה בין אדם מערבי המקיים הליכה כדי לשמור על כושר, היא לאדם מבוגר המצליח לחוות חוויות נפשיות איכותיות בינו לבינו, כדי לשמור על כושר – נפשי.